Location
Branches

היסטוריה

שורשיה של כיל ניטעו כבר בחזונו של בנימין זאב הרצל, לפני יותר מ-120 שנים. לאחר שהרצל ביקר בארץ ישראל, בשנת 1898, הוא כתב את 'אלטנוילנד' – רומן אוטופי המתאר את המדינה היהודית העתידה לקום בארץ. "לחופי ים המוות, עתיר המלחים, אפשר להקים תעשיות גדולות לחומרים כימיים", כתב, בין השאר, הרצל, תוך שהוא מפליא לתאר את הפוטנציאל התשתיתי והכלכלי הטמון באזור ים המלח.

אבל, כידוע, חזון, מהפכני ככל שיהיה, נישאר בגדר חזון; עד שמישהו מאמין בו מספיק והופך אותו למציאות. בסיביר הקפואה, מהנדס מכרות צעיר ומבטיח, בשם משה נובומייסקי, קרא את 'אלטנוילנד' והחליט לפעול.

בשנת 1920 נובומייסקי עלה ארצה. הוא רכש שטח אדמה קטן לחופו הצפוני של ים המלח, זכויות שיט בים המלח וזיכיון כריית מלח בהר סדום. תחילה, נובומייסקי ניסה לקדם את עסקי האשלג שלו בארץ ישראל באופן עצמאי; אך די מהר הוא הבין שללא שיתוף פעולה עם הממשל הבריטי, ששלט באותן שנים בארץ, הסיכוי שלו להצליח קטן מאוד.

וכך, בשנת 1929, נובומייסקי ייסד את החברה הבריטית "חברת האשלג הארץ ישראלית". שנה מאוחר יותר, החברה קיבלה זיכיון מממשלת המנדט הבריטי והמפעל הראשון לייצור אשלג בארץ ישראל הוקם בצפון ים המלח.

אחת הסיבות שבגינן הממשל הבריטי השתכנע להעניק ל"חברת האשלג" זיכיון, היא ההתחייבות של נובומייסקי כי תוך עשר שנים מיום הקמתו, יגיע המפעל לכושר ייצור של 100 אלף טונות אשלג. אולם, כבר בשנה הראשונה התחוור לנובומייסקי שלהבטחותיו אין אחיזה במציאות. בחלק הצפוני של ים המלח, בריכות אידוי המלח להפקת המינרלים היו קטנות, ולכן, היקף ייצור האשלג היה מוגבל. בחלק הדרומי, לעומת זאת, מאחר ורצועת המים הרדודים התפרסה על פני מאות מטרים, ניתן היה להקים בריכות אידוי בשטח נרחב בתוך הים.

בתקופת מלחמת השחרור, המפעל בחלקו הצפוני של ים המלח נסגר וכל עובדיו פונו בסירות לאזור סדום. לאחר המלחמה, אזור צפון ים המלח נותר בידי הירדנים.

עם קום המדינה, ממשלת ישראל בחנה מחדש את ייצור האשלג והחליטה, בשנת 1952, להקים את "מפעלי ים המלח". אולם, כבר בשנים הראשונות להקמת המפעלים, הסתבר שבנוסף לאשלג, מפעלי ים המלח ייצרו גם חובות אדירים ולא מעט ליקויים תפעוליים.

מתוך הצורך להגדיל את ייצור האשלג באורח משמעותי, ניפגש רב אלוף (במיל') מרדכי מקלף, שכיהן באותן שנים כמנכ"ל מפעלי ים המלח, עם שר האוצר דאז פנחס ספיר, במטרה להסביר את חשיבותם של מפעלי ים המלח לעתיד המדינה. מקלף הציג בפני ספיר תכנית במסגרתה יבנה סכר, שאורכו כ-20 ק"מ, שיאפשר את הגדלת שטח האידוי בצורה ניכרת; ואף הצהיר שהודות לסכר, תפוקתם של מפעלי ים המלח תגיע לכמיליון טונות אשלג בשנה. ספיר לא התרשם. נהפוך הוא. באותם שנים, מדינת ישראל לא הצליחה למכור אפילו עשירית מהכמות שנקב מקלף. להגנתו, מקלף הסביר כי מדובר בצורך של העולם, לא רק של ישראל. ספיר השיב שאם כך, שהבנק העולמי יישא בהוצאות.

בשנת 1964, בסיוע הבנק העולמי, החלה בנייתו של הסכר באזור הדרומי של ים המלח, וייצור האשלג גדל באופן משמעותי.

מתוך רצון לעשות סדר בתעשיית הכימיקלים בישראל, הוקמה, בשנת 1968, החברה הממשלתית כיל – כימיקלים לישראל – שאיגדה תחתיה את מפעלי התעשיות הכימיות המקומיים ובניהם מפעלי ים המלח.

במהלך העשור הראשון להקמתה של כיל, התאגדו תחת מטרייתה חברות נוספות, בהן רותם אמפרט נגב, תרכובות ברום ותמי, דבר שאפשר לחברה להגדיל את השקעתה במחקר ופיתוח.

בשנת 1992 החלה מדינת ישראל בהליך הפרטה של כיל. בשלב הראשון, הונפקו לציבור הרחב 19% ממניותיה של החברה בבורסה לניירות ערך בתל אביב. בשלב השני, מכרה המדינה את גרעין השליטה (24.9%) בכיל ל"חברה לישראל", שהייתה אז בבעלותו של איש העסקים שאול אייזנברג. בשלב השלישי, בשנת 1997, החברה לישראל רכשה מהמדינה 17% נוספים ממניות כיל, וכן, שנה מאוחר יותר, רכשה החברה לישראל עוד 10% מהמניות. באותה שנה, 1998, נמכרו גם 12% ממניות כיל לציבור הרחב, וכן, 9% לחברת פוטשקורפ הקנדית. בשנת 2010 הגדילה פוטשקורפ את אחזקותיה בכיל ל-13.9%.

בסוף שנות ה-90, מניותיה של משפחת אייזנברג בחברה לישראל נמכרו לקבוצת עופר, ואיתן גם השליטה בכיל. וכך, בעשור הראשון של שנות האלפיים, כיל האיצה תהליכי ייעול וסינרגיה תפעולית בשלושת תחומי הליבה: חקלאות, מזון וחומרים מורכבים. בהמשך התרחבה כיל באופן משמעותי, בעיקר הודות להגדלת הייצור וההפצה הגלובלית של מוצריה, הקמת מיזמים משותפים והשקעה ברכישת חברות שונות ברחבי העולם.

העשור האחרון אופיין במספר תמורות משמעותיות שהובילה כיל. ראשית, כדי לנצל את יתרון הגודל, הפריסה הגלובלית והגמישות התפעולית שעומדת לרשותה, התקבלה החלטה לאחד את כל חברות כיל מכל קצוות תבל – ישראל, אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית וסין – תחת זהות אחת. שנית, הושרש שינוי מהותי בתפיסת העולם של הארגון, ומחברה הממוקדת בפיתוח מוצרים, כיל העבירה את כובד משקלה לזיהוי ולמתן מענה לצרכיה החיוניים והמשתנים של האנושות.

תחום נוסף שהפך בשנים האחרונות לנדבך מרכזי, הן בהתנהלות השוטפת והן בחזון של כיל, הוא אימוץ עקרונות המקדמים קיימות ושמירה על איכות הסביבה. מדי שנה משקיעה כיל משאבים רבים בפיתוח פתרונות טכנולוגיים המתחשבים בסביבה, בבריאות הציבור, באיכות האוויר ובמקורות המים והקרקע.

מבנה הבעלות הנוכחי של כיל כולל את החברה לישראל בע"מ (46%), פוטשקורפ אגודה (13.9%) ומשקיעים מוסדיים ואחרים (40%).